לפני כך וכך שנים. עשרים וחמש פלוס מינוס. למדתי בקורס להכשרת מורי פלדנקרייז. זה היה במקביל ללימודי המוסיקה באקדמיה. הקורס, אגב, אורך ארבע שנים. ממש כמו תואר ראשון. המפגש לעומק עם שיטת פלדנקרייז היה עבורי עוצמתי, אפילו מטלטל, אבל בעיקר משמח. לראשונה בחיי התוודעתי לקצב האישי שלי, למנעדי התנועה הנכונים עבורי, לזמן שאני זקוקה לו כדי לחשוב ולהפנים תהליכים. הרגשתי שהגעתי הביתה.
לקראת סיום הקורס ביליתי ערב אחד במפגש אצל חברה קרובה. השיחות התגלגלו למי עושה מה בחיים וכ"ו, וכשסיפרתי שאני לומדת להיות מורה לפלדנקרייז, מישהו שאל אותי מה זו השיטה הזו. מיד פצחתי בנאום נלהב בשבחי השיטה, בהיבטים הפיזיים שלה כמו גם הפילוסופים והרוחניים ועוד.
עם תום ה"נאום" פנתה אלי האמא של חברתי, ואת המשפט שאמרה לי אני מצטטת במדויק, כי זה מסוג הדברים שלא שוכחים: "אורנלה", אמרה בפליאה, "אני עושה פלדנקרייז כבר עשרים שנה ואין לי מושג על מה את מדברת.."
היום זה סיפור משעשע, אבל אז זה היה רגע די מביך... אבל גם שיעור לחיים! ויתרה מזו, שיעור פלדנקרייז במיטבו! משום שזו שיטה שמאפשרת לכל אחד לחוות את הגוף ואת התנועה בדרך שלו.
גם היום, בתור מורה ותיקה, אני בטוחה שכל אחד מתלמידי יתאר את השיטה באופן שונה. יש תלמידים שהשיעורים מצילים להם את הגב, ויש כאלה שרק בשיעורים מצליחים לנוח ולהרפות, ואחרים מיישמים את התובנות מהגוף ומהתנועה על תחומים אחרים בחייהם.
האמא של חברתי, אגב, מתרגלת פלדנקרייז כבר חמישים שנה!!
מאחלת גם לעצמי..
אורנה זכאי