על הרצאות, שניצלים ומה שביניהם

אני אוהבת להאזין ל TED Talks ולהרצאות בכלל.

אני מאזינה.

לא צופה.

למה?

כי לרוב זה קורה בזמן הכנת השניצלים, סידור הבית, קיפול כביסה וכאלה..

אז אני מפספסת את המצגות [הבטח מרהיבות] של המרצים,

לא רואה את שפת הגוף שלהם, וגם לא מה הם לובשים.

אני שומעת את הקול שלהם.

נטו.

אז מה קורה כשאני מקשיבה למרצה שמספרת על חוויה ששינתה את חייה, אבל הדיבור שלה דחוס ומתנשף והיא בקושי מצליחה לסיים משפט?

או..

איש עסקים שתירגול מדיטציה הביא להתייעלות ושיגשוג של העסק שלו, אבל טון הדיבור שלו כל כך מונוטוני שכדי לקלוט על מה הוא מדבר אני צריכה לעצור מידי פעם [את השניצלים, למשל] וממש להתרכז.

או..

הרצאה על הקשר בין עיצוב לטכנולוגיה שבה המרצה משתמש בחלק הגבוה של קולו באופן כל כך לחוץ שזה נשמע כמעט כמו צעקה?

או..

מומחית לענייני משפחה והורות עם קול מאנפף..

אז נכון. זה המקצוע שלי.

האוזניים שלי מיומנות בהפרדת התדר הקולי מהתוכן.

ונכון שרוב האנשים לא יידעו להגדיר לעצמם מהו המסר שמועבר דרך הקול, אבל יהיו מושפעים ממנו באופן עמוק ומשמעותי.

לסיכום, כאשר השימוש בקול הינו מודע ומושכל ההרצאה תהיה מוצלחת ונגישה לאין שיעור מכזו המועברת באמצעות קול חד, מונוטוני או לחוץ. גם אם המרצה מתלבש נהדר...

אורנה זכאי