מאיר אריאל, נשל הנחש
הביטוי שלקוח מהתלמוד הירושלמי "יוֹם תַּעַזְבֵנִי, יוֹמַיִם אֶעֶזְבֶךָּ", מסמל התרחקות שמכפילה את עצמה.
בתנועת מראה.
הנקודה ממנה מתרחק האדם אינה סטאטית, אלא מתרחקת אף היא ממנו אותו שעור.
התלמוד ממשיל את ההתרחקות מלימוד התורה למצב בו שני אנשים מתרחקים זה מזה, ומפרש שאם אתה עוזב משהו ומתרחק ממנו, אל לך לצפות שישאר במקומו ויחכה לך; ההתרחקות תהיה גם מצידו, והחזרה אחר כך תהייה קשה כפליים:
"שְׁנַיִם שֶׁיָּצְאוּ, אֶחָד מִטִּבֶּרְיָא, וְאֶחָד מִצִּפּוֹרִין, וּפָגְעוּ [פגשו] זֶה בַזֶּה בַּחֲדָא מַשְׁכְּנָא [במשכן אחד]. לֹא הִסְפִּיקוּ לִפְרֹשׁ זֶה מִזֶּה, עַד שֶׁהִלֵּךְ זֶה מִיל וְזֶה מִיל, נִמְצְאוּ רְחוֹקִין זֶה מִזֶּה שְׁנֵי מִילִין".
כך גם הגוף.
הוא לא מחכה במקום בו הפסקנו להתייחס אליו, אלא הולך ומתרחק. מתנוון.
מזמינה אתכם לקפוץ על העגלה ולחזור אל התנועה ואל הגוף.
אורנה זכאי